ייבוש פרחים: התפר שבין היסטוריה לאמנות

אחת השאלות המרכזיות שנשאלות על ידי מי שפוגש אותי ואת עבודותיי היא: כיצד מתבצע ייבוש צמחים? האם מדובר בייבוש פרחים בספר, כמו פעם? ייבוש פרחים במיקרוגל? ייבוש פרחים בתלייה? ואיך מצליחים הפרחים לשמור על צבעם? כדי לענות על שאלות אלו אני חוזרת לחיפוש שערכתי אחר המקורות הראשונים של מלאכת ייבוש הפרחים.

למלאכת שימור הפרחים רקע היסטורי עשיר, התפתחות תרבותית ומקורות ידע רחבים ומרתקים, הנעים בתפר שבין היסטוריה, מדע ומחקר בוטני לביטוי בשדה האמנות.

במקביל ליצירה שלי חיפשתי את מקורות הטכניקה המיוחדת הזו. הזיכרון המוכר לרבים מהילדות — כשייבשנו פרחים בין דפי הספרים — מבוסס למעשה על טכניקה מסורתית שבה אני משתמשת: ייבוש פרחים באמצעות מכבש לחיצה, הבנוי מלוחות עץ ובתוכם ניירות ייבוש (הנקראים Blotting Paper), כשהסגירה נעשית על ידי לחיצה באמצעות ברגים או סרט מתיחה.

המסע לחיפוש מקורות הטכניקה החל במקרה, באחד מערבי ההפגנות בירושלים בשלהי פברואר 2025. שם פגשתי את ארי כהן, אדם היקר לליבי, אדריכל שאצלו עבדתי. כששמע ארי על עיסוקי בשלוש השנים האחרונות בתחום ייבוש פרחים, המליץ לי לפנות לספרייה הלאומית ולחפש אחר אלבומי הפרחים המיובשים. זו הייתה תחילתו של מסע חיפוש שבו גיליתי אוצרות של ממש בין מדפי האולמות הנדירים בספרייה. כך נחשפתי לאוספים מרהיבים שנשמרו בצורה מדהימה — אלבומי פרחים מיובשים שהפכו לתעשייה של ממש במאה ה-19 בירושלים.

על כרית שהונחה על שולחן באולם הנדיר של הספרייה הוגש לפניי אלבום אחר אלבום, שהוזמן מראש לפני הגעתי — כולם בכריכות עץ זית מעוטרות, ובפנים נגלו האוצרות השמורים.

בין דפי האלבומים הופיעו ליתוגרפיות של מקומות קדושים בארץ, צילומים מאתרים שונים (המהווים עדות נוספת להתפתחות הצילום באותה תקופה), איורי נוף צבעוניים — וביניהם, מתחת לניירות פרגמנט עדינים, הופיעו הפרחים המיובשים. הפרחים שובצו בקומפוזיציות יפהפיות, ובצבעוניות שהצליחה להישמר בצורה פלאית. אלבומים אלו הפכו למזכרות בקרב עולי הרגל והמבקרים בארץ ונמכרו גם מעבר לים. הפרחים שבאלבומים יוחסו לכאורה למקומות שמהם נקטפו, אך כיום ידוע כי רובם נקטפו מאזור ירושלים, ואף חלקם היו פרחים מתורבתים שגודלו בגינות פרטיות.

מתוך אלבומים בספריה הלאומית

אחת הקומפוזיציות המרהיבות שתפסה את עיניי הייתה עבודה של נשים שגרו במושבה האמריקאית בעיר העתיקה. על גבי הגיליון הופיעה גם התייחסות לשמות הבוטניים המדעיים של הפרחים – דבר שלא היה נהוג ברוב האלבומים. תוך כדי החיפוש אחר מקור היצירה הזו גיליתי את הספר הנפלא ״אלבומי הפרחים המיובשים מירושלים״ מאת עמי זהבי. עמי ריכז בספרו סיפורים ומידע שחקר סביב אותם אלבומים – מחקר שערך במשך יותר מ-12 שנים.

אלבומים של המושבה האמריקאית

יצרתי קשר עם עמי וביקשתי לפגוש אותו. גיליתי אספן נלהב ועתיר ידע, שיצר לעצמו אוסף פרטי שזכיתי לראות מקרוב.

לצד האלבומים הנדירים שהראה לי, קיבלתי הסברים מפורטים על תעשיית המזכרות שהתפתחה; שמעתי על תושבי ירושלים העניים של אותה תקופה ועל עבודת ליקוט הפרחים כמקור פרנסה. הוא סיפר על אנשים ונשים שיצאו אל הוואדיות שמסביב לעיר העתיקה, אספו את פרחי העונה והביאו אותם לסדנאות ייבוש; שמעתי על המוציאים לאור; על נשים מהמושבה האמריקאית שכתבו בספריהן תיאורים של העובדים שעסקו בליקוטי הפרחים; על אופן עבודתם בטכניקת הייבוש; על האווירה שהייתה בימים ההם בין האנשים שעבדו וקטפו בשדות — ועד למכירת מזכרות האלבומים בחנויות ברחוב יפו ולפיתוח השיווקי שפנה הן לנוצרים המאמינים והן ליהודים בגולה.

יכולתי להאזין עוד ועוד למעיינות הידע שזרמו מפיו. המידע שזהבי מביא בספרו הופך את ״אלבומי הפרחים״ מפריט ״תיירותי״ למסמך היסטורי.

המסע הזה – בין האלבומים בספרייה לבין אוספו של זהבי – הדגיש עד כמה פרח מיובש הוא הרבה יותר מטכניקה. הוא עדות לגעגוע, ליצירתיות אנושית וליכולתנו לשמר יופי חולף בתוך מסגרת נצחית של חומרים. המפגש עם האלבומים הללו דומה למפגש עם מכתבי אהבה מהעבר, שנכתבו בכתב ידם של הטבע ושל האדם כאחד. מדובר באלפי אלבומים שיצאו לאור; חלקם שמורים, כאמור, בספרייה הלאומית, וחלקם נמצאים בידיים פרטיות אצל אספנים נלהבים. אני הצלחתי לרכוש כמה אלבומים קטנים כאלה במכירה פומבית.

אלבומים מאוסף פרטי של משפחת זהבי

על הקשר שבין מדע לאומנות

עוד מושג שנחשפתי אליו במהלך חיפושיי מגיע מהעולם הבוטני-מדעי: ״הרבריום״ (Herbarium) – עשבייה.

זהו אוסף מסודר של צמחים מיובשים ומשומרים לצורכי מחקר, חינוך ותיעוד מדעי.

אחד המקומות המרתקים שקשה היה לי לצאת ממנו הוא העשבייה הלאומית באוניברסיטה בגבעת רם בירושלים. העשבייה מחזיקה אוספים מדעיים מרהיבים של צמחים החל משנת 1920, המשמשים למחקר ותיעוד בוטני ייחודי במינו. אצורים בה יותר מ-700,000 גיליונות של צמחים מארץ ישראל וסביבותיה. לכל צמח באוסף מצורף מידע על האדם שאסף אותו, תאריך האיסוף, מקום האיסוף ופרטים נוספים על סביבת האיסוף.

בעשבייה קיבל את פניי אייל בן-חור, מנהל העשבייה, שהסביר על כל התהליך: מקבלת הצמחים המיובשים, העברתם למתקן קירור מיוחד בטמפרטורה של מינוס 40 מעלות למשך שבועיים (כדי למנוע הופעת חרקים), ועד לתהליך המיון והקיטלוג. הספרייה מחזיקה גם אוספים של טחבים וזרעים, ועולם שלם של ספרים עם איורים בוטניים מרהיבים.

אופן קיטלוג הגיליונות היווה השראה עבורי, ועקרונות דומים נטמעו ביצירותיי: אני מקטלגת את הפרחים שאני אוספת, רושמת מהיכן נאספו ובאיזה זמן בשנה לוקטו. אופן התיוג הזה לצד היצירה נותן חותם של שימור, ומעניק תחושת הערכה כלפי כל פרח שאני בוחרת לאסוף וליצור עמו.

אחרי הביקור בעשבייה סיקרן אותי לחפש את מקורות העשביות הראשונות. גיליתי שהאיזכורים הראשונים הגיעו מאיטליה באמצע המאה ה-16, בערים פיזה ופדובה, שבהן התפתחו עשביות כחלק מהמחקר הבוטני. Luca Ghini, הבוטנאי המוביל של אותה תקופה, נחשב לאבי ההרבריום המודרני: הוא הפך את ייבוש הצמחים לשיטה מדעית שיטתית ופיתח את פורמט גיליונות התיעוד המוכרים עד היום.

לצד העשביות שהוקדשו למחקר קמו עשביות פרטיות בעלות אופי אמנותי. דוגמה בולטת היא עשבייתה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון (1830–1886), שיצרה בגיל 14 עשבייה ובה דגימות מכ-400 צמחים מיובשים שזוהו מדעית. המסמך נחשב לתעודה בוטנית-תרבותית חשובה, וההרבריום מתועד בספרייה של אוניברסיטת הרווארד.

צילום: מתוך אתר אונ׳ הרווארד

במאות ה-17 וה-18 התפתחה ביפן אמנות הנקראת אושיבנה (Oshibana). בשונה מאירופה, השימוש היפני בפרחים מיובשים היה פחות מדעי ושם דגש על ההיבט הבוטני-אומנותי ועל שימור רוח העונה.

טכניקה נוספת: ציאנוטייפ

דרך תיעודית נוספת לשימור צמחים התפתחה במאה ה-19 בלונדון, על ידי Anna Atkins — בוטנאית וצלמת בריטית שנחשבת לחלוצת שיטת הדפס השמש, ה-Cyanotype. היא הייתה האישה הראשונה שהוציאה ספר מצולם. שיטת הדפס השמש עם צמחים מאפשרת לתעד אותם בצורה מדויקת — כמעין צילום רנטגן — ובמקביל לחבר טכנולוגיה ייחודית זו לשפה אמנותית.

הטכניקה סיקרנה אותי, ולאחר התנסות בה יצרתי מספר עבודות המשלבות פרחים מיובשים על מצע בד ונייר. היופי בשיטה זו הוא שהיא מדגישה את עדינות הפרחים ויופיים באמצעות האור ואת השקיפות שהאמנות הזו מגלה.

עבודות שלי על בד בטכניקת ציאנוטייפ

על חיבור בין פרחים | יצירה ומחשבה

כחלק מתהליך היצירה אני מקדישה זמן לשאוב השראה מביקורים בתערוכות ומקריאת ספרים בתחום (להמלצות ספרים הקדשתי פוסט נפרד בבלוג). באוגוסט 2025 נפתחה תערוכה בשם ״יש פרחים״ בספרייה הלאומית בירושלים. התערוכה נותנת ביטוי לצמחים ולפרחים בהקשרי הנוף והטבע הארצישראליים, ובנוכחותם בתרבות ובמרחב הישראלי. התערוכה חושפת פרטים מאלבומים מיובשים השמורים בספרייה, ספרי מאיירים בוטניים, שירים וטקסטים המראים את הקשרים ההיסטוריים והציוניים — ועד לחיבורים של ימינו, גם בהקשרי אבל והנצחה.

דרך הפריטים המוצגים בתערוכה עולה כיצד המחקר הבוטני שהתנהל בארץ ישראל לא היווה רק ענף מדעי, אלא אמצעי לעיצוב התרבות העברית החדשה ולחיזוק הזיקה אל הקרקע. לצד מגדירי צמחים ואיורים מרהיבים שהפיצו את הידע הבוטני, הצטרפו אנשי רוח, אמנים, משוררים וסופרים, שחיברו את ההתבוננות בטבע ובפרחים לשפה אמנותית ולכלי חינוכי.

אסיים פרק זה בבלוג במשפטה של המסאית היפנית Shirasu Masako, שנחשפתי אליו בתערוכה My Life in Flowers של האמנית מירית ויינשטוק במוזיאון ת״א לאמנות, בפברואר 2025: ״פרח טבעי הוא יפהפה, אבל כשנוגעת בו יד אדם, הוא הופך למחשבה.״

ואפנה להמלצת קריאה והעמקה בשתי כתבות נפלאות שפורסמו בעיתון הארץ- האחת של משה גלעד- על ביקורו בעשבייה בגבעת רם. אוסף הצמחים הלאומי הוא גם שיעור בהיסטוריה של ארץ ישראל - תרבות: גלריה - הארץ

לינק לכתבה

השנייה מאת רונית ורד — על הקשר בין המצב העגום הגלובלי לכמיהה המתחדשת להתנחם ביופי הטבע, ולרצון לשאוב ממנו השראה, קתרזיס רגשי ותקווה לגבי מה שקמל ועתיד שוב ללבלב ולפרוח. היא שוזרת חיבור נפלא בין המפגש עם עמי זהבי ואלבומי הפרחים, לביקורה בתערוכת ״יש פרחים״ בספרייה הלאומית, ולתערוכת הזכוכית של דפנה קאופמן ״מקומיות שבירה״ במוזיאון ישראל: 

כשספרטה כבר כאן, פרחים מהמאה ה-19 מזכירים שיכול להיות כאן טוב יותר — הארץ, מדור פינת אוכל

לינק לכתבה