על יצירה בזמן מאבק

אחד מהטקסטים שהתחברתי אליהם במהלך השנתיים וחצי האחרונות, היו של המשוררת המופלאה לאה גולדברג, על תפקידו של המשורר בזמן מלחמה, מתוך הרשימה הספרותית, ״על אותו הנושא עצמו״:

״ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם.״  

התחלתי ללקט ולייבש פרחים בקיץ 2023. במקביל, הימים היו ימי מאבק ברחובות כנגד ההפיכה המשטרית שעמדה על סף דלתנו. החום של הקיץ חלף ונכנסה תקופת החגים עד שהגיע האסון הגדול שקרה בשבעה לאוקטובר. מאותו יום החלה ספירת הימים והמאבק האזרחי הגדול שידענו להשבת אחינו ואחיותינו.

אני חווה עד היום את המצב, כמו רבים כ׳׳כ, כאירוע מטלטל, מתמשך ומערער את הבסיס הראשוני ביותר שבו אנחנו חיים. עיקר העבודה שלי בהקמת הסטודיו התנהלה בשנתיים האחרונות, שהן הקשות שחווינו כפרטים וכחברה.

במהלך כל התקופה הייתי  פעילה מאד במאבק למען השבת החטופים, ומנובמבר 2024 הצטרפתי לפעולות המחאה השקטה של משמרת 101 של האימהות.

מתוך המרחב הזה, שמחתי על כך שהסטודיו שהקמתי איפשר לי להיות בתוך שדה של פעולה ואיפשר לי לבטא בדרך אומנותית את מרחב הטבע שבחוץ. במהלך הזמן הזה, הספיק הטבע להחליף 8 (!) עונות, אל מול חוויה נוכחת של זמן שקפא לתקופה כל כך ארוכה מהשבעה באוקטובר.

המציאות היומיומית הבלתי נתפסת  חלחלה פנימה אל תוך היצירות.

ארחיב בפוסט הזה על מקבץ יצירות שנתנו ביטוי לכאב ולשבר הגדול שחווינו.

כובע הנזיר/ על זיכרון וקשר עם חוט אדום אחד

בבוקר 16.12.2025 ראיתי בגינה אחד מפרחי כובע הנזיר שפרח משתילים 

ששתלתי בחורף.

הפרחים מופיעים בכל פעם אחד אחד בזמנם, ואני קוטפת אותם ומניחה אותם  לייבוש במכבש.

במקביל, בצירוף מקרים, ראיתי גם את היוזמה המרגשת והכואבת שיזמה משפחתה של יעל לייבושור ז״ל , תצפיתנית ממוצב נחל עוז, שהיתה אמורה לחגוג באותו היום 23 שנים. המשפחה הזמינה את הציבור ליצור את הספרה 23 מחומרים של הטבע. 

קראתי על יעל, מהגיבורות שננצור בליבנו לעד, שהיתה ילדת טבע, עם אהבה למדבר, לאדם, וגם לרקמה.

היה לי ברור שאצור את הסיפרה 23 מהעלים ומהפרח המיוחד של כובע הנזיר אותו ראיתי באותו בוקר. במבט על הגבעולים העדינים הסבוכים אשר משתלבים עם החוט האדום הרקום ניבטת אמירה שהקשר יהיה שם תמיד, לזכרה, ועבור המשפחות והילדים שאיבדנו. 

59/ פירוק ובנייה

זו יצירה שעבדתי עליה באפריל 2025, בעונת האביב, כשהמרחבים והשדות בחוץ היו מלאים בפריחה של פרחי גזר קיפח. באותו זמן היו עדיין 59 חטופים בשבי.

זו עבודה עם פרח אחד, שממנו הוצאתי 59 פרחים בודדים והרכבתי אותם מחדש.

על אותו נייר מונחים שני הפרחים: זה החדש, ולצידו הפרח המקורי שפורק.

זו יצירה שמחזיקה תקווה לשובם, ואיתה תישאר לעד, כמו צלקת, מרכז ליבת הפרח המקורי החסר.

אחד השירים היפהפיים  של נתן אלתרמן, ״בדרך הגדולה״, ליווה אותי במהלך היצירה הזו, במחשבה על היחס בין כוחות הטבע שממשיכים וטוענים את הרצון לחיים, אל מול הכאב הגדול שאותו אנחנו נושאים כל הזמן. אותה מורכבות מחלחלת פנימה גם בפירוק ובנייה עם הגזר הקיפח:

ענבלים במרעה ושריקות

ושדה בזהב עד ערב.

דומית בארות ירוקות,

מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,

נוצצים כזכוכית ומתכת.

להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל

ואמות ואוסיף ללכת.

גבעול/ מטה המאבק: פרח cassia

את פרח ה-cassia ייבשתי בתחילת הקיץ. כל עונה שחלפה בשנתיים האחרונות סימנה בכאב את הזמן שעובר.

באוקטובר 2025, עם הגעת שורדי השבי האחרונים בעסקה האחרונה שנחתמה, הוצאתי לאור את ההדפס במהדורה מוגבלת, בהתרגשות רבה מלאה בציפיה ותקווה. זה היה רגע שכל כך חיכיתי לו, נאבקנו עליו.

הגבעול מסמל עבורי עמוד שדרה איתן במאבק. הוא שנושא עליו את הפרחים, האחד שנפתח- והאחרים שנשארו סגורים.

הטבעה של גזר קיפח

הגזר הקיפח ממשיך לסקרן אותי, וביקשתי לבחון אותו גם במפגש עם חימר.

נפגשתי עם האמנית המוכשרת ענת גופר, ויצרתי אצלה בסטודיו הטבעה של גזר קיפח בחימר. הסדק קרה כבר בייבוש של החימר וענת החליטה לשרוף אותו ככה. השילוב של הסדק והחותם השקוע של הפרח הם עדות לאותם ימים- ספירת הימים הגיעה כבר ל-700.